תחומי התמחות

המבחנים להתנגדות לצוואה לעיתים רבות קרובים של מוריש נדהמים, כי שמם אינו מופיע בצוואה של המוריש לאחר מותו למרות שהם סמוכים ובטוחים כי גם להם מגיע חלק בירושה ואין להם כל צל של ספק, כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המוריש משום שלדידם, הופעל על המוריש השפעה בתי הוגנת בעת כתיבת הצוואה - אם כך מה ניתן לעשות? לאחר שתקראו את המאמר שלהלן תיווכחו, כי אל לקרובים של מוריש שנושלו מהירושה לומר נואש משום שהחוק והפסיקה נותנים בידיהם כלים להוכיח, כי גם להם יש חלק בעוגה. הן חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") והן הפסיקה הענפה בנושא השפעה בלתי הוגנת על מצווה הינן חד משמעיות וקובעות, כי במידה ואכן הוכח כי הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, צוואתו בטלה ומבוטלת.  אולם, בפועל הדברים אינם כה פשוטים. הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה עת שחתם על הצוואה אינה משימה קלה, בעיקר כאשר המצווה אינו עוד בחיים כדי להעיד על כך, ועל כן יש להוכיח את ההשפעה הבלתי הוגנת, הנטענת, על פי הנסיבות הסובבות את אותו מקרה ספציפי דרך מספר מבחנים שהותוו בחוק ובפסיקה. סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע בהאי לישנא, כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה". הווה אומר, כי אם יוכח שצוואה נחתמה בנסיבות של "השפעה בלתי הוגנת" יש להורות על ביטולה. אם כן נשאלת השאלה מה היא הגדרתה של השפעה בלתי הוגנת? המושג השפע בלתי הוגנת זכה לבחינה מעמיקה בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 4902/92 גודמן נ' מוסאייף, מט(2) 441, 448-450 ובקצה המזלג ניתן לומר, כי המדובר בשאלה עובדתית, קרי אם הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה ואם לאו. בפסק דינה ציינה כב' השופטת שטרסברג כהן, כי אי ההגינות בהשפעה הינה שאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה. לשון אחרת, עניין לנו לא בהשפעה עצמה אלא באי ההגינות שבה (ר' גם בע"א 5285/93 מרום נ' היועמ"ש, מט(1) 318, 337).  מעיון בפסיקה עולה, כי ישנם ארבעה מבחנים עיקריים שיש בהם כדי לסייע בידי בית המשפט לקבוע אימתי התנהגות מסוימת מהווה השפעה לגיטימית, ואימתי התנהגות מסוימת מגיעה לכדי השפעה בלתי הוגנת : המבחן הראשון - תלות ועצמאות: השאלה שבית המשפט שואל את עצמו היא "האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" - מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית - ועד כמה? ככל שהמצווה היה יותר עצמאי, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. ולהיפך - ככל שהמצווה היה פחות עצמאי, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לקבוע כי הייתה תלות בין המצווה לנהנה. את השאלה אם המצווה היה עצמאי יש אמנם לבחון לאורך זמן אך בעיקר חשוב לברר את מצבו של המצווה במועד עריכת הצוואה ו/או במועד הקרוב ביותר לחתימתה. המבחן השני - תלות וסיוע : מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה מן הצוואה, התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, יטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.  בהקשר זה בית המשפט מייחס חשיבות לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת. המבחן השלישי -קשרי המצווה עם אחרים : ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף ומידת הקשרים שקיים המצווה עם אחרים חוץ מהנהנה. ככל שיתברר כי, בתקופה הרלוואנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה.  בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד אם הנהנה לא גרם לבידוד עצמו, וגם אם הבידוד נגרם מנסיבות אובייקטיביות, עצם קרות הבידוד מגביר תלות המצווה בנהנה. המבחן הרביעי - מבחן נסיבות עריכת הצוואה: סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה - הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם יתכנו מצבים שמעורבות הנהנה בעריכת הצוואה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכתה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה. מעבר לארבעת המבחנים יש פרמטרים נוספים שיילקחו בחשבון בשיקולי בית המשפט כאשר תעמוד בפניו סוגיה בה נטען להשפעה בלתי הוגנת על המצווה.  חשיבות קיומן של ראיות למתן יעוץ לא אובייקטיבי למצווה בעת עריכת הצוואה: בית המשפט, בשורה של פסקי דין, עמד על חשיבותו של ייעוץ משפטי בלתי תלוי בעת שנבחנת טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת. בפרשת מרום פסק בית המשפט כי מקום בו מנוסח הצוואה עולה מעורבותו של הנהנה בבחירת עורך הדין אשר יערוך אותה, מתחייבת "בחינה זהירה של נסיבות העניין כדי לוודא שאין בהם כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת.  נוסח הצוואה כראיה להשפעה בלתי הוגנת - כאשר נוסח הצוואה מנוסח באופן כזה שמי שהיה בעל השפעה על המצווה הוא גם הנהנה בעליל מן הצוואה, או כאשר מנוסח הצוואה עולה ממש "קולו" של הנהנה, או תניות שניכר כי באות מ"גרונו" של הנהנה, כי אז אפשר לומר שפעולה שהיא בעליל לטובתו של הנהנה היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו. כאשר אין ראיה אחת "חותכת" - בחינת מכלול הנסיבות הרלוונטיות ממבט על – בפסיקה נקבע כי במידה והיו מספר נסיבות כגון, היכרות מוקדמת של הנהנית עם עורך הדין שערך הצוואה, מסירת פרטים באשר לצוואה המבוקשת לעורך הדין, הסעת המצווה אל עורך הדין, תשלום שכר הטרחה על ידי הנהנה ואי קיומו של אישור רפואי מספק. בית המשפט יכול ויקבע כי כל ראיה כזו בנפרד אין בה די כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת אך צירוף כל הראיות והנסיבות יחדיו, מצייר תמונה לא נוחה של נטילת חלק בעריכת צוואה ושל השפעה בלתי הוגנת.  חשיבות קיומן של ראיות לגבי מצב בריאותי ונפשי של המצווה: בבחינת טענה של השפעה בלתי הוגנת, יש חשיבות רבה לראיות אודות מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה. גם אם מבחינה משפטית היה המצווה כשיר לערוך צוואה אך מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה היה כזה שהוא מועד לפעול תחת השפעה, אשר תביאו להקנות את רכושו שלא בהתאם לרצונו האמיתי, היה די כדי לקבוע כי על המצווה הופעלה השפעה בלתי הוגנת. מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה עשוי להצביע גם על מידת תלותו של המצווה בזולת, אשר בגינה ייתכן והמצווה איבד את היכולת האפקטיבית לממש את רצונותיו, להבדיל מרצונות הזולת. בשל מכלול היבטים אלה, נפסק כי מצב נפשי וגופני רעוע של המצווה מחייב זהירות רבה כאשר באים לעמוד על רצונו העצמאי כמצווה. הגם שאין במצב זה כשלעצמו כדי לשלול את כושרו של מצווה לצוות הרי שיש בו כדי לשמש תמרור אזהרה ביחס לאפשרות היותו נתון להשפעה בלתי הוגנת.  לדוגמא: בפסיקה יוחס משקל ניכר למצבו הדיכאוני הקשה של המצווה, ולהתמכרותו החריפה לאלכוהול בתקופה בה נערכה הצוואה, ובית המשפט החליט באותו מקרה ספציפי, שלא לקיים את הצוואה. בפסק דין נוסף בנושא לא קוימה צוואתו של אדם, בין השאר עקב קשייו לתפקד מבחינה גופנית ולשרת את עצמו, מחמת גילו, היותו מנותק מכל דבר שאינו בתחום צרכיו המידיים, היותו אדיש ומדוכא, ואי יכולתו לשאת באחריות למעשים החורגים מסיפוק מינימאלי של צרכי היום-יום. ניתן לראות כי לביהמ"ש עומדים כלים שונים על מנת לבדוק האם באותו מקרה ספציפי שעומד בפניו הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, אך בד בבד ניתן לראות כי לעיתים הקושי הוא להוכיח את אותן נסיבות בעלות השפעה בלתי הוגנת על המצווה שנים ארוכות לאחר החתימה על הצוואה, ולאחר מותו של אותו מצווה, ואף לאחר מותם של הקרובים לו אשר היו יכולים להעיד על יום עריכת הצוואה והנסיבות שסבבו את אותה חתימה על הצוואה.  בית המשפט מודע לקושי הרב בהוכחה של השפעה בלתי הוגנת ונוקט משנה זהירות בקביעותיו בנושא, כאשר הוא שם דגש על מכלול הנסיבות ואינו דבק בהוכחת המבחנים שניתנו על ידי הפסיקה בדווקנות יתרה. לסיום נציין, כי המבחנים הנזכרים מעלה במאמרנו הם אינם בגדר "רשימה סגורה" משום שעל פי הפסיקה ניתן ללמוד, כי בית המשפט בוחן גם את ההתנהגות ומרכיביה לפי כל מקרה ומקרה (ראה למשל בפרשת גודמן). לפיכך, מומלץ להיוועץ בשרותיו של גורם מקצועי לצורך מימוש צוואה כאמור ואין לראות באמור לעיל כתחליף לחוות דעת משפטית ו/או לייעוץ משפטי.